זה לא רק קטע

קשרתי את הצינורות שלי כשהייתי בת 33, מיד לאחר לידת בתי. היא הייתה הילדה השלישית שלי, ולמרות שלא הייתי בטוחה לגמרי ש'סיימתי' עם כל העניין של עשיית תינוקות, ידעתי שבעלי ואני לא יכולים להתמודד עם יותר.

נכנסתי להריון בפעם הראשונה בזמן שהייתי עם אמצעי מניעה. לא ידעתי שאנטיביוטיקה ואמצעי מניעה לא מחבבים זה את זה, ובלי משים ביקשתי מהם לשחק יפה. הם לא עשו זאת; האנטיביוטיקה ניצחה, ומצאתי את עצמי במיון באמצע הלילה, מתפתל מהכאב החד של זיהום בכליות, וחושב שבוודאי אני הוזה כשהאחות אמרה לי שעברתי שישה שבועות.

התינוק הזה - הילד שלי - היה בלתי צפוי, אבל וואו, האם הוא היה מבוקש. אפילו לא ידעתי כמה עד שהתחלתי לאמץ את ההריון. אחיו הגיע חמש שנים מאוחר יותר, ואחותם שלוש שנים לאחר מכן. היו לי הריונות קלים ומפוארים. אהבתי להיות בהריון. זה הפתיע אותי, אבל כן.



אבל אחרי שלוש ידעתי שהתקציב והשפיות שלנו שניהם בנקודת המפנה. ידעתי שהסתמכות על גלולות למניעת הריון לא תפחית את זה (ללא משחק מילים), ועליתי על הנושא של כריתת כלי דם עם בעלי דאז. הוא לא קיבל את זה; המחשבה שיש משהו חד בכל מקום ליד הזבל שלו הייתה פשוט יותר מדי בשבילו.

חשבנו שמאחר שאהיה בבית החולים ושכבר תהיה פעילות בשפע באזור הכללי הזה, שזה לא רק חכם אלא יעיל לעשות זאת מיד לאחר הלידה של ארין. אמרתי לרופא שלי באחת הפגישות החודשיות שלי שאני חושב על קשירת חצוצרות; היא אמרה 'נהדר', רשמה הערה בתרשים שלי ואמרה לי ש'אין בעיה'. זה היה זה; בלי שאלות אם אני באמת מוכן או לא, בלי זהירות לגבי איך זה עשוי להרגיש, בלי אזהרות לגבי שום דבר.

היום הגדול של הלידה של ארין הגיע, ובמקום לעשות את ההליך אז, הצוות החליט שלא המטפלת שלי תטפל בי אלא בן זוגה. אז, למחרת בבוקר לפני שבעלי דאז בכלל הגיע, הם הובילו אותי לחדר הניתוח ונתנו לי את הזריקה המשמחת הזו שהפכה את העולם למטושטש וחשוך.

כשהתעוררתי הרגשתי בסדר בהתחלה. אבל זה היה לפני שעברתי. הייתי נואשת ללכת לשירותים ולא חשבתי שזה יהיה ניסיון. ניסיתי לקום מהמיטה כדי ללכת, ונפלתי על הרצפה. הכאב שהרגשתי יורה דרך האמצע שלי היה בלתי נסבל; לידה והתאוששות היו פיקניק לעומת זה. האחות עזרה לי לחזק אותי עם כרית והדביקה לי משככי כאבים. היא לימדה אותי להחזיק כרית על הבטן שלי אם אני מנסה לזוז. לדבריה, 'הם אף פעם לא אומרים לנו כמה זה כואב. הלוואי שהם היו עושים זאת'. היא הייתה מלאך.

היא זו שהסבירה לי את ההליך. היא אמרה לי שהם שאבו לי מלא גז כדי לנפח את הקרביים שלי, ואז דחפו, דחפו וסידורו מחדש את הקרביים שלי עד שהם מצאו את מה שהם צריכים. היא הסבירה שצרבו לי את הצינורות, ואז החזירו את כל השאר למקום שהוא אמור להיות. היא אמרה לי שבגלל זה כאב לי כל כך, והזהירה אותי שלהחלמה מקשירת חצוצרות זה יותר גרוע מלידה. היא צדקה.

המהלך הכי טוב אי פעם או מתכון לחרטה?

כנראה קצת משניהם. לאחר שהחלמתי, שמחתי שלא הייתי צריך לדאוג לגבי אמצעי מניעה. סופיות ההליך הביאה גם הקלה וגם חרטה. הייתי בגיל שבו לא סביר שיהיו לי ילדים נוספים, אבל הידיעה שעכשיו לא אוכל לשנות את דעתי העציבה אותי. סוף האפשרות העציב אותי. סגירת פרק בחיים העציבה אותי, כי זו הייתה תזכורת כל כך קשה לכמה מהר הזמן עובר. יש שיחה אחרת לגמרי על ההשלכות הרגשיות של קשירת חצוצרות; אני חושב רק על ההיבטים הפיזיים בפוסט הזה.

הלוואי שבעלי אז היה עובר כריתת כלי דם במקום. לפי מה שהבנתי, זה הליך מינורי ואילו קשירת חצוצרות היא הליך כירורגי. הוכנסתי להרדמה, מה שבמקרה שלי לא הזיק לי אבל הגביר את הפוטנציאל לאסון. עם זאת, החרטה הגדולה ביותר שלי הייתה שלא שאלתי מספיק שאלות. הייתי ביישנית מכדי לדבר עם נשים אחרות ולגלות מהן איך זה באמת הרגיש כשסיימו. יכול להיות שהייתי מקבל החלטה אחרת לו הייתי פונה.

או שפשוט הבאתי את הכרית שלי.